כתבה: משפחת שהרבני
לאחר הימים הרגועים יחסית באורגון הגיע הזמן לשוב ו"לעבוד" בטיולי טבע מחדש. לוושינגטון נכנסנו דרך גשר אגרה יפהפה והגענו במהרה לסלע נישא בשם Beacon Rock. המדובר בגוש סלע תלול המתרומם בחדות מעל נהר קולומביה והעמק שמשני צדדיו. אורלי ראתה את הסלע ופתאום נזכרה שיש לה הרבה סידורים חשובים לעשות בקרוואן, וחוץ מזה ניצן ישנה ולא כדאי להעיר אותה, ובכלל צריך גם להכין משהו לארוחת ערב. הבנתי את הרמז ויצאתי למשימת כיבוש הפסגה עם מעיין. השביל מטפס על גשרוני עץ שתלויים על דפנות הסלע עד לגובה של כ-400 מטר מעל הנהר. העליה לא קלה אבל עוברת בכיף בגלל הנוף הנפלא והגשרונים שנותנים זריקת אנרגיה למעיין שרצה לפני את כל הדרך עד למעלה. בפסגה השתעשענו בצילומים הדדיים מטופשים, ועקבנו אחר הרכבות לאורך המסילה הארוכה שנמתחה מתחתינו.
למחרת נכנסנו לפארק הלאומי Mount St Helen. המדובר בהר געש שהתפרץ בשנת 1980 והחריב שטחים עצומים, ובתוך כך גם את ההר עצמו. לאחר הפיצוץ היה צורך לעדכן את המפות לאור העובדה שגובהו קטן ב-400 מטר. בהר יש מספר אטרקציות מעניינות: האחת היא מסלול מעניין מאוד באזור בו הלבה זרמה ביער עבות. התוצאה היתה שהלבה זרמה בין העצים וכילתה אותם, אלא שעד שהעצים האדירים נשרפו הלבה התקשתה סביבם. מה שרואים היום במקום הם בורות עגולים ועמוקים במקום בו היו העצים. עומק הבור מראה את עומק הלבה, שמגיע לגובה 2 מטר ויותר. באותו אופן עצים נפולים יצרו מנהרות. כל תצורת הסלע הזו איפשרה לבנות לזחול ולרדת לכל בור אפשרי לאורך המסלול.
הנקודה השניה בה היינו היתה Ape Cave. המדובר במערה שהיוותה נתיב זרימה ללבה אל מעל פני האדמה. היום המערה מהווה משכן לעטלפים וחיות מחמד אחרות המסוגלות להתנהל בחושך המוחלט השורר בה. מאוד מומלץ להצטרף למסלול מודרך במקום, גם מעניין, וגם מקבלים עששיות גז כמו של הגמדים של שלגיה, מה שהופך את החוויה לפחות חשוכה וקרה. במערה קיימות רוחות חזקות בשל הבדלי הטמפרטורה. בחורף, כאשר קר בחוץ, אוויר זורם החוצה ובקיץ פנימה. הרוחות כל כך משמעותיות עד שהם גורמים לשחיקה תמידית במערה.
לסיום ניסינו להתקרב עד כמה שאפשר ללוע הר הגעש. ההר הזה, לא שואלים "האם" הוא יתפרץ שוב אלא "מתי" זה יקרה. וכשאנחנו הגענו, תפסנו אותו ביום עצבני במיוחד. קיטור אדיר היתמר מעליו וכל שבילי ההליכה לכיוונו היו סגורים מסיבות מובנות. טיפסנו על הגבעה שמעל מרכז המבקרים ב-Windy Ridge וגם משם אפשר לראות יפה מאוד את פנים הלוע. בדרך לשם נגלה לפנינו מראה מסעיר נוסף: בעקבות ההתפרצות יותר מ-300 קמ"ר של יערות הוחרבו. רוב העצים נסחפו במורדות ההרים מטה מטה, וחלק נכבד מהם צף עד היום על פני Spirit Lake, ומייצר מעין רפסודה אין סופית באורך של מאות רבות של מטרים.
את הלילה בילינו באתר קמפינג לכאורה סטנדרטי בסמוך ל-Randle. האתר רק הוקם והבעלים יצא מגדרו להשביע את רצון אורחיו המעטים. הגענו ושאלנו איפה המשרד, והוא הצביע בחיוך על מדף רעוע שהיה תלוי בסמוך לאחת הקירות. אורלי החלה ברכיבת אופניים ראשונה ברחבי הקמפינג ואני ניסיתי בינתיים לקרב את שולחן הפיקניק הכבד למיקום מוצל. הבעלים ראה אותי מזיע ומיד הגיע עם הטרקטור שלו והעביר את השולחן למיקום הרצוי. הלכנו לחפש קרשים למדורה של ערב ושוב הוא צץ משום מקום עם הטרקטור עמוס בקרשים רבים, הרבה מעבר למה שהצלחנו לשרוף באותו לילה. ביקשתי המלצה לסיבוב אופניים במקום, והמלצתו היתה בינגו. טיפוס על כביש 49 שמטפס להרים שמאחורי הקמפינג. טיפסתי וטיפסתי כאילו אין מחר לאורך 10 ק"מ עד שהגעתי לפסגה, ואז סובבתי את האופניים והתחלתי לטוס את הירידה עד למטה. הכביש הזה כמעט ולא בשימוש בדיוק כמו שהבטיח לי הבעלים ואני הרשתי לעצמי לעוף למטה במהירות של יותר מ-60 קמ"ש. אין ספק שברגעים כאלה, כשכל החושים מחודדים, אני מרגיש הכי חי שאפשר– תנו לי עוד ואני לוקח.
חזרתי עם חיוך ענק על הפנים וראיתי את הבנות מנשנשות משהו לא ברור. מתברר שלבעלים יש מטע של פירות יער ממש מעבר לשביל, ובהיעדרי הוא איפשר לאורלי והבנות לקטוף תותים ואוכמניות כאוות נפשם. השכן שלנו לחלקה היה תושב של האי וונקובר בקנדה, אחת מהתחנות העתידיות שלנו. אורלי קשקשה איתו וקיבלה ממנו ברושורים לרוב, כולל את לוחות הזמנים של המעבורות באיזור. הבנות שיחקו עם הכלב שלו עד שכמעט נפח את נשמתו, ומאוחר מאוחר הלכנו כולנו לישון עייפים מאוד ומרוצים לא פחות.
למחרת נכנסנו בשערי Mount Rainier. ההר הזה מתנשא כמעט בבדידות מעל פני השטח בדיוק כמו הר תבור שלנו, בהבדל צנוע אחד– הר תבור מתנשא לגובה 500 מטר, ו-Mt Rainier לגובה 4600 מטר. הבדל נוסף - במקום כנסיה מעטרים את פסגתו המרהיבה לא פחות מ-26 קרחונים לבנים לבנים, ומכסים לגמרי את לוע הר הגעש הכבוי. בכלל, אחד הדברים שהתחלתי לשים לב אליהם שאצלנו בארץ אנחנו מקבלים כמובן מאליו ששטחים רבים שנמצאים בלב הטבע מופקעים מהציבור. אם זה פסגות של הרים נמצא שם בדרך כלל בסיסים צבאיים ואנטנות שידור, אם חופים אז יהיו שם מפעלים או חופים סגורים, ואם שטחים פתוחים אז יהיו שם שטחי מרעה סגורים במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב שדות מוקשים. בארה"ב לא נתקלתי בסימן אחד לבסיס צבאי במקום של טבע, אולי למעט בסיס עתיק אחד ולא פעיל ברדווד, שנותר כמזכרת ממלחמת העולם השניה. אך נחזור לעניינינו...
כמו St Helen גם פסגה זו תתפרץ יום אחד, וכשזה יקרה, התוצאות של התפרצות 1980 בה נהרגו 60 איש, יראו כזניחות לעומת העוצמה האדירה שטמונה בהתפרצות Mt Rainier. אך עד שזה יקרה, ההר הזה הינו בהחלט אחד היפים והמרשימים שראינו. כל כך מרשים עד שאמרתי לאורלי שאם בני ישראל היו יוצאים מקנדה, אין לי ספק מה היתה הפסגה עליה היה משה מקבל את לוחות הברית. היופי והייחוד של הפארק הוא בכך שמעבר לפסגה עצמה כל מסלול הליכה בו בחרנו היה בינגו, יפה עד כאב ממש כך. האגמים האלפינים פוטוגנים להפליא, את הקניונים והנהרות מעטרים גשרים מעוגלים יפהפיים, באחד המסלולים שעשינו המסלול עבר על פני מים סוערים, שמעליהם גשר צר ברוחב של 20 ס"מ עם מעקה מצד אחד בלבד. פרחי הבר עטפו את מורדות ההר בצבעים מרהיבים, באחד המסלולים שעשינו הפרחים וערוץ הנחל שהסתלסל במורד יצר בריכות טבעיות עם מראה שהזכיר לנו גן יפני מעוצב, ומעל לכל הפסגה הכה לבנה.
ביום השני לשהותנו בפארק התקיים במקום הארוע השנתי של הקפת ההר ביום אחד. מאות רבות של רוכבי אופני כביש הציפו את הכביש בדרכם הארוכה ורצופת העליות והמורדות. כל אחד מהם ישלים 155 מייל שהם כ-250 ק"מ. עד כדי כך ההר הזה גדול, עד שזיכה את הרוכבים למאמץ השקול ליום רכיבות ממוצע בטור דה פרנס. בערב יצאנו לאמפי שבלב הקמפינג בו ישנו. כמו בכל פארק, בערב הריינג'רים נותנים מצגת בנושאים שונים של טבע. הפעם היה הנושא פרחי הבר בשמורה, והדרך שלהם להתמודד עם האקלים הקיצוני במקום. את הדרך לאמפי קישטו נרות, ומוזיקה אינדיאנית ליוותה אותנו בכניסה. "מאיפה אתם?" שאלה המנחה, "מישראל" ענינו. "מה שלומכם?" היא שאלה בעברית, פה בערך גם נגמר אוצר המילים שלה בעברית אך גם כך נהנינו מהמחווה. למחרת בין טיול לטיול סרנו למרכז המבקרים. הסיבה הפעם לא היתה קבלת מידע אלא טקס הכתרה, ולא סתם הכתרה אלא הכתרת מעיין וניצן כ-Junior Park Ranger, שזה בתרגום חופשי – שומר יערות צעיר. בכל פארק לאומי יש תכנית שמכשירה ילדים לתואר הנ"ל בתנאי שימלאו חוברת עבודה חינוכית שמעשירה אותם בנושאי טבע ונוף הקשורים באותו פארק. עם מילוי החוברת מגיעים איתה לאחד ממרכזי המבקרים, הריינג'ר במקום בודק אותה ברצינות רבה, נותן הערות, הארות ומחמאות לנכתב, ואז שולף מהמגירה תגים ומעניק אותם לבנות, כולל תעודות הסמכה. כמה שזה עשה להם טוב לא ניתן לתאר, גאווה אפפה אותן וגם אותנו על כך שהן חשו תחושות שכאלה – אין תחליף לתמימות הנעורים.
בצהריים שמנו פעמינו לסיאטל, לביתם של חברינו איריס ורן. ההסברים של רן היו כרגיל ללא רבב ובשעת ערב מוקדמת הגענו לרדמונד, השכונה בה הם מתגוררים. השכונה מורכבת כולה מבתי עץ דו קומתיים, גינות מעוצבות, ואגם נאה שמנצנץ במורד הכביש. חנינו ואיריס יצאה עם הילדים לקבל את פנינו. לאחר שהתמקמנו, יצאתי לסיבוב אופניים בסביבת מגוריהם. לחוף האגם השכונתי התקבצו צעירים שעסקו בפעילויות חוף שונות, בשבילי האופניים רכבו מספר רוכבי אופניים שבירכו אותי לשלום. המשכתי לרכב לאורך האגם, עברתי את מועדון שיט הקאנו והגעתי לספורטק המקומי שעל חוף האגם. הקומפלקס כלל מגרשי ספורט שונים, שבכולם רחשה פעילות ספורט עניפה. ישבתי על אחד הספסלים וצפיתי במשחק בייסבול. אינני מבין גדול במשחק הזה, אך לא היה קשה להבין שמשחקות מולי שתי קבוצות חובבים. הקרחות ביצבצו, והחולצות ההדוקות לא הצליחו להסתיר את הכרסים של חלק מהם. ביציע ישבו המשפחות והחברים שעודדו בלהט, והשחקנים היו לבושים בביגוד כמו של המקצוענים, מתייחסים למשחק ברצינות רבה – איזה כיף של דבר.
המשכתי למגרשי הכדורגל. כתמים חומים לא ברורים כיסו את הקצה המרוחק של המגרש. התקרבתי, ולהפתעתי היו אלה אווזי בר שניצלו את ההפסקה במשחק למנוחה על כרי הדשא. כשהמשחק התחדש קשה היה שלא להתרשם מכך שאת הקבוצות מרכיבים בנים ובנות גם יחד. רמת המשחק היתה טובה למדי, והשחקנים הבולטים היו שחקניות – שוב, איזה כיף. המשכתי ברכיבה. הגעתי למגרש כדורגל חולי, פה שיחקו רק גברים ולא סתם גברים – פורטוריקנים קשוחים. מרחוק שמעתי מוזיקה, התקרבתי למקורה וראיתי להקה מנגנת באמפי שבלב המדשאה – מוזיקה מרגיעה ללא מילים. שאלתי את הסדרן במקום מה הם שרים החבר'ה האלה. "זה כל הזמן כמו עכשיו" הוא אמר, כשפיהוק עולה על פניו. מעבר לאמפי חולף הנחל שמזין את האגם – כל רצועת הנחל באורך של כ-2 ק"מ מוקדשת לכלבים ובעליהם. לאור זאת מוצבים במקום שקיות לאיסוף צואת כלבים. מותר להסתובב עם הכלבים לא קשורים, וגולת הכותרת - מותר להם לרחוץ בנהר. אפילו התקינו לכלבים מדרגות נוחות כדי שהירידה למים תהיה להם קלה כמו שצריך. כל בעלי הכלבים מתקהלים במקום, מתגאים בכלבלב החדש שלהם, זורקים לו כדור למים ועד שהוא מחזיר בוחנים את השטח. איזה כיף. חזרתי חזרה לבית של רן ואיריס כשאני מנסה לחשוב איך הייתי אני משתלב בחיים פה. בערב אכלנו ארוחת ערב טובה מעשי ידיה של איריס, החלפנו חוויות והשלמנו פערים.
למחרת יצאתי להסתפר. רן כיוון אותי למספרה בה הוא נוהג להסתפר. רכבתי לשם דרך השוליים של הקמפוס הענק של מייקרוסופט. הרחובות מבהיקים מניקיון, רחבים ועטורי ירק. האווירה ברחובות סטודנטיאלית. האוטובוסים פולטים את אנשי ההיי טק בסמוך לקמפוס לעוד יום עבודה, רבים מהם מחזיקים ספר בידיהם וקוראים תוך כדי הליכה למשרד. נחמד, ממש נחמד לראות את זה. אני מגיע למספרה, מקבלים אותי יפה ואני מחכה על הכורסה. כשמגיע תורי אני מדקלם את הנחיות התספורת כפי שהנחה אותי רן. מספר 4 למעלה, 2 בצד ומקדימה במספריים ובסוף חפיפה בבקשה. החפיפה היתה למעשה עיסוי ראש מפנק. כבר בתחילתו הקוריאנית שסיפרה אותי השפריצה בלי כוונה מים על כל גופי, מתוך רצון לפצות, מילאה אותי אחר כך בכל קרם אפשרי והשקיע בעיסוי כמו שצריך. בערב, בצירוף מקרים הזוי, התקשר לביתם של איריס ורן מי אם לא אלי – הספר שלי מכפר סבא. פה המקום לציין שכאשר רן היה גר בארץ גם הוא היה מסתפר אצלו וגם היום, כשהוא מגיע לביקור, הוא מקפיד להסתפר אצלו, כך שכמוני גם הוא מיודד איתו – לפחות עד כמה שאתה יכול להיות מיודד עם הספר שלך. בקיצור אלי מתקשר, איריס מעבירה אותו לדיבורית ואני מתחיל לדבר והוא לא יודע מה נפל עליו – "אלי מצטער שבגדתי בך" ועוד וריאציות של הנ"ל...הוא כמובן לא העלה על דעתו שזה אני שם, סך הכל הבן אדם רצה כמה טיפים לטובת קרובת משפחה ששוקלת לעבור לסיאטל...
למחרת יצאנו לטיול בעיר עם איריס. סיירנו בשוק המקומי ובמרכז העיר – עיר יפהפיה ומיוחדת, אין ספק. אחר הצהריים רן השאיל לנו את הרכב ונסענו איתו ל-Locks. המקום הוא סכר שיוצר מדרגה בין אגם וושינגטון לנהר שמוביל לאוקיאנוס. המדרגה מייצרת שני קשיים: האחד לסירות והשני לסלמונים שמתקשים להגיע לאגם כדי להתרבות. הפתרון לסירות הוא הכנסתם לתעלה בה מעלים או מורידים את מפלס המים, וכך מאפשרים תנועה לשני הכיוונים. הגשרים להולכי הרגל והמכוניות מורמים גם הם בתיאום מלא, ומייצרים מראה מאוד מעניין. לגבי הדגים – נבנה עבורם סולם מלאכותי שמאפשר להם לעבור את הסכר. הסולם נבנה עם חלונות שקופים, וכך ניתן להציץ מתחת לפני הים ולראות כיצד מאות ואלפי הדגים נלחמים בזרם ומטפסים מולו לכיוון האגם.
בסוף השבוע התפצלנו: אורלי והבנות נשארו בסיאטל (רשות הכתיבה עוברת לאורלי) והחלטנו שגם אנחנו הולכים לכייף, ומיד פשטנו הפיג'מות, עלינו על בגדי ים ושמנו פעמינו לאגם. האגם פשוט יפהפה, מוקף הרים ובתים חלומיים, המים נעימים - פשוט מושלם. הבנות החלו בעבודת החפירות ובניית הארמונות ולא פסחו על הטיול ברציף הקרוב. אני נהניתי מהשמש המלטפת ומהשקט. מאוחר יותר נסענו איריס ואני לקניות אצל ה"פרסיה", חנות המייבאת אוכל מהארץ. הייתי פשוט בשוק מהמחירים: חומוס 35 שקלים, גבינת סקי 25 שקלים...לא יאמן, אבל מה לא עושים בשביל טעימה קטנה מהארץ.
(עכשיו זה שוב אני) אני ורן יצאנו לטיול גברים עם חבר שלו מהעבודה ב-Mount Rainier. כמו שאני נוסע ליער בן שמן כך הם מתניעים את הג'יפ ונוסעים להר המדהים הזה. הם לקחו אותי למסלול הבית שלהם לכוון Moish Lake והתצפית המרהיבה הניבטת מאחת הגבעות המקיפות אותו.
המשכנו במסענו לכיוון Olympic Park במעבורת. השייט היה קצר ומהנה, ובמיוחד היה נחמד לעקוב אחר אחד מעובדי הסיפון שניצל את זמן המנוחה שלו לאימון גולף עם כדור דמיוני, בו הוא היכה שוב ושוב לכיוון סיאטל.
הפארק הזה ממוקם בפינה הצפון מערבית של וושינגטון וארה"ב בכלל. הפארק משלב בתוכו יערות גשם, קרחונים וחופים בתוליים זה בצד זה. רן צייד אותי בכל ההנחיות הנדרשות כדי להפיק את המירב מהמקום. ואכן הנופים היו מרהיבים, כמו הפריחה והנהרות. בחוף Rialto ראינו שוב כוכבי ים יפהפיים.למחרת טיילנו לאורך Cresent Lake, ויער הגשם המקיף אותו. גילינו מחנה צופים כמו בסרטים שנמצא לאורך אחד החופים שלו, עם סירות קאנו לחניכים, בקתות ציוריות להתכנסות ואוהלי מגורים. את ארוחת הצהריים עשינו בשפך המערבי של האגם בחוף פרטי ורדוד שמצאנו.
לאחר שלושה ימים מהנים באולימפיק הגיע זמן קנדה. יצאנו ל-Port Angeles ממנה הזמנו מבעוד מועד מקום במעבורת הבוקר לויקטוריה. הזמנת המקום התבררה כחכמה מאוד לאור העובדה שהמעבורת יצאה מלאה לחלוטין. בזמן ההמתנה נדרשנו למלא הצהרה שאין ברשותנו פרות וגזעים למדורה. משניהם היו לנו בשפע, והתלבטתי עם הפקיד מה לעשות איתם. הוא הפתיע אותי בתשובה לא אמריקאית – תשאיר ואם לא יעירו לך בצד הקנדי הרווחת. דווחתי על כל המלאי שברשותי גם לקנדים, והם לשמחתי לא העירו ואנחנו לא נאלצנו לרוקן את המקרר לפח.
המלצה - סיור במפעל בואינג ב-אוורט Everret. אם אתם שוכרים את הקרוואן בסיאטל, כדאי לבקר במפעל המטוסים של בואינג שנמצא באוורט.
מומלץ להזמין מקום מראש. הסיור מודרך במשך כשעתיים ועולה כ-12$ לאדם.
• למי שמחליט להגיע עם קרוואן לסיאטל, כדאי שתזמינו מקום מראש בקמפ, אין הרבה קמפים ובמיוחד בסוף השבוע הם מלאים.
• במאונט סט.אלנס במדינת וושינגטון יש חמישה מרכזי מבקרים לאורך כביש 504, מרכז המבקרים המומלץ ביותר הוא Johnston ridge observatory. ממנו אפשר לראות את ההר, יש בו סרט מעניין ותצוגה יפה.
• על יד מאונט סט.אלנס יש קמפ נחמד - Mount st.Helens RV park, נמצא ביציאה 49 מכביש 5. הקמפ מסודר מאד ונקי ויש בו חדר כביסה גדול. המחיר: 23$, זול מאוד יחסית לאזור. טלפון: 3602748522.
• אם אתם מתכוונים להגיע לסיאטל ולעלות למחט החלל כדאי לכם לאכול במסעדה המסתובבת שעל המגדל. יושבים במסעדה, נהנים מהנוף ומהאוכל. המסעדה מסתובבת לאט כך שהסיבוב לא מורגש. יש מעלית נפרדת למסעדה ובכך גם עוקפים את התור הארוך של הממתינים לעלות לתצפית בלבד. מחיר התצפית ל-4 אנשים מסתכם ב-42$. ארוחת הצהריים עלתה לנו 125$, כולל טיפ (שני מבוגרים ושני ילדים) ולא משלמים עבור התצפית. ארוחת הצהריים זולה יותר מארוחת הערב.
• לא כדאי להגיע למרכז המבקרים בסיאטל בין 1 ל-2 בצהריים, הם בהפסקת צהריים והמקום סגור. המרכז נמצא בשדרה השביעית פינת רחוב פייק בקומת הגלרייה של מרכז הכנסים של וושינגטון. כאשר אתם מגיעים תשאלו במודיעין כדי לקבל הכוונה, זה מקום גדול ואפשר להתבלבל.
למסלול סיאטל מעגלי
למכתבי מטיילים בצפון מערב ארה"ב
לכתבה על אולימפיק פארק ואיי סן חואן
