כתבה: משפחת יפלח
אחרי כמה ימים של פינוקים אינסופיים ונסיעה חטופה משהו לפארקים היפים Bryce canyon ו-Zion Park, המשכנו במסלול ה"מתוכנן" שלנו, מלאס ווגאס, דרך אגם Mead, סכר הובר, ולכיוון הגרנד קניון (אריזונה).
בפעם שעברה שהיינו בגרנד קניון (Grand Canyon) זה היה לפני כמה שנים טובות, בלי כל הג'מעה, באוגוסט, חום אימים. היינו אז עם תרמילים על הגב ואחרי בערך שעה של ירידה תלולה, תפס אותנו מטח גשם מלווה בברקים ורעמים. בתוך הקניון, עם כל ההד, וברקע סיפורי האימה על האנשים שקיפחו את חייהם תוך כדי הליכה בקניון, מצאנו את עצמנו "משתפנים" די מהר, מוותרים על העניין, ונשארים עם תחושה של החמצה. הפעם כשהגענו לגרנד קניון (מדובר בתחילת חודש מרץ 2006), ידענו מראש שמזג האוויר יהיה שונה לחלוטין, אבל לא תארנו לעצמנו עד כמה...
הזמנו טלפונית מקומות מראש לקמפגראונד בגדה הדרומית של הקניון (Trailer Campground-South Rim). כשהגענו לאיזור היו מעט שרידים של שלג בצדי הדרך, שום דבר דרמטי. החנינו את הקרוואן בקמפגראונד וניגשנו לתחנת הריינג'רים המקומית לקבל קצת מפות ואינפורמציה. הריינג'רית חייכה אלי ושאלה אם אנחנו מוכנים לסערה. איזו סערה? שאלתי. סערת השלגים שצריכה להגיע היום בערב. תזמון מדהים. אנחנו והסערה. נסיוננו בעניין סערות שלג די מוגבל, שלא לומר חסר לחלוטין, לכן לא ממש ידענו מה אנחנו אמורים לעשות. בדיעבד הסתבר שמה שהיינו אמורים לעשות זה לנסוע מהר דרומה (לכיוון Phoenix). אבל את זה נוכל לעשות רק בפעם הבאה שנקלע לסערת שלגים בגרנד קניון.
כיוון שהקרוואן הוא גבוה, את הדלת שלו עדיין אפשר היה לפתוח, אבל ברי הדעת שביננו (זאת אומרת, אלה שעברו את גיל 11), הבינו שעדיף להם לא לבדוק מה באמת קורה בחוץ. גאיה ותמר התעקשו ללבוש את חליפות השלג (שלרגע לא דמיינו שנשתמש בהן דווקא פה), ויצאו, כמו שבישראל רואים בדרך כלל רק בסרטים, לעשות מלחמת כדורי שלג ולבנות איש שלג. (בדיחת קרש: למה איש שלג ולא אשת שלג? כי רק גברים מסוגלים לחייך בקור כזה...).
ההילולה נגמרה כשהשלג שוב התחיל לרדת, הפעם בלי חיוכים, ועם רוח משתוללת ומקפיאה. זה היה רק 9 בבוקר, וקלטנו שאנחנו בעצם תקועים. הכביש היה מכוסה כולו בשלג וחישוב מהיר של כמות הפרופאן שנשארה לנו לחימום, הביאה למסקנה העגומה, שיש לנו בערך רק עוד 24 שעות רצופות של חימום. החלטנו לגשת לתחנת הריינג'רים הקרובה להתייעץ איתם. מבצע צבאי לא פשוט כשעובי השלג בחוץ 30 ס"מ, הרוח צולפת, והנפש הפועלת (זאת אומרת - אני) היא שפנה ששונאת קור... הריינג'רים אמרו שהתחזית מדברת על שלושה ימי שלג, ושלמעשה חצי יום כבר עבר, ובמילא הכבישים חסומים, כך שלצאת מהפארק אי אפשר, ושנתאזר בסבלנות, ושנשמור את החימום רק לשעות הלילה, ושיהיה בסדר. יהיה בסדר. הרגעתי את עצמי. אמרו שיהיה בסדר.
חזרתי קפואה לקרוואן, מרגישה כמו מינימום דורון אראל (כובש האוורסט), ובישרתי לארז שאמרו שיהיה בסדר. הוא בישר לי בתמורה שהמים בשרותים קפאו. במילים פחות מהוקצעות – אי אפשר לעשות פיפי וכו' בקרוואן. כששעה אחר כך נוכחנו שגם המים בברז במטבחון קפאו, קלטנו שאם נמשיך לשבת ולחכות ש"יהיה בסדר" – סביר להניח שנהיה במצב מתקדם של קיפאון כשהבסדר יגיע. החלטנו לחכות שיהיה בסדר, במקום חם יותר. ליתר ביטחון.
חיכינו לאוטובוס שעובר בקמפגראונד כל שעה עגולה (מצוייד בשרשראות מיוחדות לנסיעה בשלג), עלינו עליו, ונכנסנו לבית המלון הראשון בכניסה לפארק. מה אומר? מהפרספקטיבה של הבריכה המחוממת (indoor כמובן) והג'אקוזי, הכל כבר נראה אחרת. כמה נפלא לראות סערת שלג כשאתה יושב ליד אח עצים בוערים, וקפה לטה של Starbucks ביד...
אחרי שלושה ימים, כמו שהחזאים חזו, אכן יצאה השמש מבין השמיכות האפורות, ואנחנו נפרדנו מקצף האמבט והסאונה (ומכמה מאות דולרים...) וחזרנו לקרוואן הקפוא והמיותם. חיכינו עוד יום שלם של שמש כדי שהדרכים יפתחו, והמים בשרותים יחזרו לזרום, וכולנו התחלנו להתרגש לקראת בוקר המחרת, שבו סוף סוף, נוכל לרדת לתוך הקניון הגדול בעולם. ה"דבקות במשימה" השתלמה מאד. חמושים במקלות הליכה ונעצי הליכה (crampons) התחלנו לרדת את Bright Angel Trail. המסלול יוצא סמוך ללודג' בעל אותו שם, ויורד בתלילות 6 מייל לתוך הקניון. השביל אמנם לא מגיע עד נהר הקולורדו שזורם בקרקעית הקניון (את זה אי אפשר לעשות הלוך חזור ביום אחד של הליכה), אבל הוא מספק נופים מדהימים של הקניון מבפנים. השביל היה עדיין מושלג, כך שההליכה דרשה תשומת לב רבה. ארז קשר את ניר just in case, ואני קינאתי בגאיה ותמר על הקלילות שבה הלכו\ריחפו למרות השלג והקרח. העובדה שכמעט לא היו מטיילים נוספים, איפשרה לבנות לעשות "ניסויי הד" ו"ריקודים אינדיאנים" בלי להרגיש לא נוח (סרטון וידאו שמכיל קטעים מביכים שמתאימים מאד למצגות בת מצווה – ימסר למרבה במחיר...).
בפעם הזו, נקטנו בגישת בת היענה, הדלקנו את החימום בקרוואן, שלפנו שוקולדים, הכנו תה, הבנות שיחקו מונפול ולמעשה כל אחד שקע בעניניו, אבל מדי פעם כשהצצנו דרך החלון, די נבהלנו לגלות שפתיתי השלג ממשיכים להשתולל בחוץ ולהערם. בלילה זה כבר היה ממש מפחיד. הקרוואן טולטל לפרקים מצד לצד, והרוחות בחוץ שרקו כמו בסרטי אימים. עם שחר, המראה היה מדהים – הכל בחוץ היה מכוסה מעטה "קצפת" לבנה מבהיקה. המכוניות הסמוכות לנו נקברו, והעצים לבשו גלימות חגיגיות.
העובדה שיכולנו להרשות לעצמנו לקחת הימור מסויים ולהמתין 4-5 ימים שמזג האוויר ישתנה, הדגישה לנו (שוב) כמה שונה טיול מהסוג הזה מרוב הטיולים שערכו בשנים האחרונות. כשיש 20-30 יום, עם תוכניות מפה עד להודעה חדשה – הגמישות היא לא במונחים של 4-5 ימים. אם נתקלים במשהו לא צפוי (אתר סגור ביום X, מזג אוויר גרוע, וכו'), בדרך כלל נאלצים לדלג ולוותר. לכן, למרות שאנחנו עדיין לא בשלב הסיכומים והסקת המסקנות, כבר עכשיו ברור לנו שאנחנו מצטרפים לדעת קודמנו, שהערך המוסף של טיול ארוך (ונשים כרגע בצד את שאר הערכים המוספים), הוא גם בגמישות הרבה, שמאפשרת לא לוותר על חלומות קטנים. אחרי הכל, בשביל זה אנחנו כאן, לא?!
למי שמגיע לגרנד קניון (בלי קשר אם הוא מתכנן הליכה לתוככי הקניון, או רק צפיה מנקודות התצפית הפזורות לאורך הגדה). בעיירה הסמוכה לכניסה הדרומית (South Rim) – טוסאיאן (Tusayan) - ממוקם מרכז מבקרים של National Geographic ובו בין השאר גם סרט IMAX יפהפה, הפורש ויזואלית את ההיסטוריה האנושית והנוף עוצר הנשימה של הגרנד קניון. כולנו מאד נהננו. 10$ למבוגר, 7$ לילד (מגיל 4-10). כשאנחנו היינו (מרץ), הסרט שאורכו כחצי שעה, הוצג כל שעתיים. בקיץ הוא כנראה מוצג כל שעה. שווה.
מהגרנד קניון (Grand Canyon) שמנו פעמנו ל"ארץ האינדיאנים". "ארץ האינדיאנים" אינה מופיעה כך בספרי הדרכת הטיולים, ומבחינתנו הכוונה לשילוב חלקים משמורת בני שבט הנבאחו (Navajo) המשתרעת על חלקים דרומיים ביוטה, וצפוניים באריזונה ובניו מקסיקו, ואתרים נוספים שקשורים לתרבות בני שבט האנאסאזי (Anasazi).
אבל קודם התנצלות. כמעט כל 580 התמונות שצילמתי במהלך הימים המתוארים בכתבה הנוכחית נעלמו (נעלמו. שלוש הברות שמסכמות כאב לב גדול. כל צלם ואפילו חובבן יכול להבין את כאב הלב, כשאתה מגלה שמה שחשבת שהורדת למחשב, פתאום לא מופיע שם... וכל כך אהבתי את התמונות האלה).
בדרכנו לפייג' (Page), עדיין באריזונה, כ-13 ק"מ לפני העיר עשינו אתנחתא קלה במקום יפהפה בשם Horse Shoe Band (ב-Lonley Planet אגב הוא לא מופיע – ומבחינתנו זו המלצה של רותם ויונתן מרמת השרון). שביל לא ארוך שתחילתו בגבעת חול תלולה מוביל לשולחן תצפית בגובה כ-400 מטר, שנגמר באחת, וחושף עיקול טורקיז של נהר הקולורדו. שם המקום (פרסת הסוס) מתאר באופן ציורי את העיקול הכמעט מושלם. חוץ מהתצפית המדהימה, גם תצורות הסלע במקום יפהפיות, שכבות שכבות של סלע חול שנשחק וחושף משחק צבעים בגווני חום, אדום, זהוב וחרדל. מקסים.
משם המשכנו לפייג' השוכנת סמוך לאגם פאוול הציורי. האגם הזה, כמו "אחיו הגדול" אגם Mead, נוצר למעשה באופן מלאכותי בעקבות הקמתו של סכר על נהר הקולורדו. במקרה הזה סכר גלן (Glen Dam). מה שלא מספרים במרכז המבקרים המודרני, הוא שהאגם היפה, עם ההרים האדומים סביבו ובתי הסירה לחופיו, מסתיר סיפור עצוב של קניון עמוק ומדהים שהוצף עם הקמת הסכר, שלוחמי שימור הטבע לא הצליחו למנוע את הקמתו בשנות ה-60.
לנו יומיים בקמפגראונד המטופח בשטח הגן הלאומי שלשפת האגם (שהיה ריק לחלוטין. מרץ – עדיין מחוץ לעונת התיירות העמוסה). בבוקר נעזרנו בריינג'רים המקומיים כדי לאתר את קניון אנטילופ (Antilope Canyon) שמשום מה לא מופיע ברוב המפות האיזוריות. באתר אינטרנט שמצאתי, היה כתוב שהאתר יפתח רק באפריל, אבל החלטנו לנסות בכל זאת..(ישראלים או לא ישראלים?...).
הקניון ממוקם על כביש 89, מרחק 5 מייל דרומית לפייג'. כמה דקות אחרי הגיענו למגרש החניה שנראה נטוש, שעטה לעברנו עם טנדר מעלה אבק, אישה אינדיאנית והסבירה לנו שאי אפשר להכנס לקניון ללא מדריך מקומי, והציעה מיד את שרותיה. "התנפלנו" עליה כמוצאים שלל רב. עלינו על הטנדר (40$ לכל המשפחה), תוך כדי כך הגיעה לחניון משפחה נוספת. אב המשפחה נשא מצלמת וידאו ענקית עם ציוד הקלטה כבד, ואחרי פחות מדקה של שיחת נימוסין אמריקאית סטנדרטית ("מאיפה אתם?" "אה, כמה נפלא"), סיפר שהסיבה שלשמה הגיעו היא כי הוא מצלם כבר כמה שבועות סרט טלוויזיה שנושאו האנשים שבאים לראות את קניון אנטילופ. כמובן שאנשים מישראל, שמטיילים בקרוואן, לתקופה יחסית לא סטנדרטית – זה צבעוני מאד. והאם נסכים במטוטה להצטלם. ולך תגיד לא...
הטנדר שעט בנתיים בדרך עפר חולית משמימה שלא רמזה במאומה על פלא הטבע שאליו הובילה. הבחורה האינדיאנית עצרה סמוך לפתח באחד הסלעים שנראה במבט ראשון כמו פתח מערה, קפצה במרץ מהטנדר ושאלה מתי נרצה שהיא תאסוף אותנו חזרה. האמריקאים אמרו ש-10 דקות יספיקו להם, ואני הייתי "חצופה" וביקשתי שתלווה אותנו ותסביר מעט על הקניון (או כמו שארז אמר – שתתן תמורה בעד האגרה). עוברים רק כמה צעדים בודדים, ומרגישים שנכנסים לעולם קסום ועלום. קירות חול אדומים מתנשאים לגובה כ-30-25 מטר בזווית הולכת ומצטמצמת, כך שהפתח למעלה מאד מאד צר. האור שנכנס מהחרכים הצרים מאיר את הקירות האדומים במשחק אור וצל עדין ומדהים.
הבחורה האינדיאנית סיפרה שהיא כבר דור שביעי של בני שבט הנבאחו שגר במקום, ושהקניון היה תמיד מקום ההתכנסות של זקני השבט. היא סיפרה שבחלקים של הקניון, הקירות האדומים השחוקים מהרוח, ומשחקי האור והצל יוצרים דמויות שהאינדיאנים מאמינים שהן מדברות. היא הראתה לנו את דמות הדוב, וצדודית של צ'יפ מכובד שנקבה בשמו. היא סיפרה שבעבר רועי הבקר באיזור, היו נמלטים לתוך הקניון בימים הלוהטים של הקיץ, ושכך ביום קיץ חם אחד, גם נולדה סבתה בין קירות הקניון. אחרי הסיפורים, סבה על עקבותיה, לקחה איתה את משפחת הצלמים האמריקאית ולבקשתנו הבטיחה לחזור אחרי כשעה. הקניון לא מאד ארוך, ואחרי כ-20 דקות הבנות כבר הספיקו לחצות אותו הלוך ושוב, ויצאו עם ארז לחקור את הדיונות הסמוכות (וגילו עוד קניוני חריץ Slot Canyon בסביבה!).
אני לא שבעתי. וכיוון שהיתה איתי מצלמה, בכלל אי אפשר היה להוציא אותי משם. משחקי הצבע החמים, האור והצלליות יצרו ערבובים מרצדים שהשתנו עם כל צעד נראו מפתיעים מכל זוית. אין מילים. הנאה צרופה. יש מקומות שאתה מרגיש בזמן אמת את תהליך ההחרטות העמוק שלהם בזיכרון. מבחינתי – זה מקום כזה.
מאגם פאוול נסענו למוניומנט וואלי (Monument Valley), בדרך שכולה בשטח שמורת שבט הנבאחו. מזג האויר לא האיר לנו פנים, רוחות חזקות נשבו, נושאות איתן חול אדמדם. בחרנו לעשות את מה עושים רוב התיירים באיזור - מסלול רכוב של 27 ק"מ בין תצורות הסלע המונומנטאליות. "שלושת האחיות", "הפיל הענק", "הבוהן" וכו' – שמות פשוטים שמתארים סלעי ענק מדהימים ש"יד ענקים הניחה" בקומפוזיציה מעניינת. אולי כיוון שהאיזור שימש אתר צילומים לכמה מהמערבונים הקלאסיים, ואולי כיוון שסלעי הענק כל כך מדהימים שהם נראים לא אמיתיים, בכל אופן, אפפה אותנו אווירה של סרט. רק חסרות היו שעטות הסוסים הדוהרים...
משם נסענו על כביש 163, משם ל-191 וחזרה ל-160, עברנו דרך פארק ארבעת הפינות (Four Corners), שנקרא כך כיוון שהוא נמצא במפגש ארבע המדינות (אריזונה, ניו מקסיקו, יוטה וקולורדו). אולי כיוון שהיינו מחוץ לעונה, ולא היתה בו פעילות רבה, הרגשנו מטופשים משהו שבכלל נכנסו אליו (ה"אטרקציה" ה"מדהימה" במקום, היא להצטלם כשיד אחת בקולורדו, יד שניה ביוטה, רגל אחת בניו מקסיקו, והשניה באריזונה. נו באמת...). משם המשכנו לתוך מדינת קולורדו – כשפנינו אל הפארק הלאומי מסה ורדה (Mesa Verde). מזג האויר הלך והקדיר ובלילה בחרנו לנטוש את הקרוואן לטובת מלון מפנק ולצפות בשלג היורד דרך חלון החדר (קפיצות מטורפות על מיטות בחדרי מלון, היא שיטת חימום אינדיאנית עתיקה שמאד יעילה כשיש שלג בחוץ).
למחרת, למרות השלג, החלטנו להכנס לפארק. להבדיל מרוב הפארקים שהיינו בהם עד כה ונהיה בהם בהמשך - הפארק הזה לא משמר נוף מדהים או תופעות טבע יחודיות, אלא משמר שרידי תרבות אנושית - תרבות האינדיאנים הקדומים שחיו באיזור. מהעלונים שקיבלנו במרכז המבקרים של הפארק למדנו שהמקום הוא האתר הארכיאולוגי הגדול והחשוב ביותר בארצות הברית (ב-1978 הוא גם הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר שימור בעל חשיבות עולמית).
במקום יש עדויות מרשימות מאד על חברה אינדיאנית מגובשת שחיה במקום במשך 750 שנה מאמצע המאה השישית ועד סוף המאה ה-13. האינדיאנים הראשונים באיזור מוזכרים בחלק מהספרים כבני שבט האנסאזי (Anasazi), ובחלק כאבות הפואבלים (Ancestrel Puebloans). הם חיו כציידים מלקטים גרו בבורות חפורים בצל ההרים, ועם המעבר לחקלאות ראשונית, השתכללה גם צורת המגורים למגורים שבסיסם קורות עץ וקירותיהם מכוסים בוץ. לקראת המאה ה-13, ישנם שרידים ממבנים מתוכננים היטב, במצוקי הסלע, עם שימוש באבנים מחומר מקומי, תכנון ארכיטקטוני שכולל בניה לגובה (5 קומות!), מנהרות קישור בין חלק מהמבנים, ומבני פולחן תת קרקעיים (Kiva), שגם בהם ניכר התחכום הארכיטקטוני – מנהרות מיוחדות תוכננו להובלת עשן המדורות שהובערו בפנים, כך שתהיה סירקולציה מתמדת של אוויר. בכל חדר פולחן כזה, היה גם בור חפור שהוביל בהתאם לאמונתם לעולם הרוחות תחתון – ונקרא סיפפו (Sipapu). מרתק.
כיוון שהיינו מחוץ לעונה, הגישה לחלק מהאתרים היתה סגורה. האתר המרכזי שהלכנו אליו נמצא סמוך למוזיאון ונקרא בית האשוח (Spruce Tree House), והוא היה מאד מרשים. במקום, בנוסף למידע הכתוב היתה גם הדרכה של ריינג'רית חביבה שענתה בסבלנות אין קץ לכל השאלות והקושיות שהעלינו. למרות שאנחנו לא חובבי עתיקות וארכיאולוגיה מושבעים, המקום השאיר עלינו רושם עצום. אני חושבת שגם העובדה שטרם הירידה לבתי הצוקים צפינו בסרט המוצג במוזיאון, שנתן לנו תמונה חיה יותר על אורח החיים של בני השבט - הוסיפה רבות להנאה. קל היה לסייר בין השרידים הכאילו מתים, ולדמיין את הקהילה השבטית המרתקת שחיה שם. גם האווירה המסתורית משהו (בתי תפילה תת קרקעיים, המקושרים לעולם רוחות תחתון...), והעובדה שבסוף המאה ה-13 ננטש האתר באחת על ידי יושביו (כשאחת הסיבות שהועלתה כהסבר לתעלומה היא לא פחות ולא יותר – חטיפתם על ידי חייזרים), הוסיפה נופח מיוחד לעסוק בנושא, שאם היה נלמד בכיתה לימודית רגילה, היה עלול להרדים בקלות חצי מהמאזינים.
המלצה: לקראת אחרי הצהריים חזרנו לעיירה קורטז (Cortez), ושם במכבסה מקומית, בין שאר עלוני הפרסומת "גיליתי" שקיים בעיירה מרכז ספורט שהקימו תורמים רחבי לב וכיס, שכולל גם מתחם של בריכות מקורות מחוממות וחדר כושר. החלטנו לנסות את מזלנו ולבדוק אם המקום פתוח לא רק למנויים. ואכן "בינגו" - בתשלום מגוחך (4$ לאדם נדמה לי), נכנסנו להיכל מטופח, שניכר שהושקעה בו מחשבה ותכנון בכל פרט ופרט. פינת הסבה נעימה מול אח עצים בוערים היתה פעילות הספורט שאני בחרתי בה. גאיה ותמר השתתפו בפעילות הספורט האתגרי (קיר טיפוס - הכל כמובן מקורה ומחומם), וארז וניר השתוללו במתקני המים בבריכה המחוממת (מגלשות, ממטרות, מתקן לשחיה נגד הזרם, וכו'). אפילו המקלחות היו בסטנדרטים שאנחנו לא מורגלים בהם - חוץ מחדרי המקלחת הרגילים (נשים\גברים), היו גם חדרי משפחה - רחבי ידיים, נקיים ללא רבב, ועם מתקני צנטרופוגה קטנים (לסחיטת בגדי הים והמגבות. מדליק!). בקיצור – תענוג. כתובת האתר: Roger Smith Ave 425, מספר הטלפון 5644080 (970) והוא פתוח כל ימות השבוע.
