כתבה: משפחת יפלח
על איזור האברגליידז (Everglades) קראתי כבר לפני שנים בהקשר למאבק בין הגופים התומכים בשימור הסביבה לבין התעשיינים והחקלאים באיזור, וזו היתה אחת הנקודות שסימנתי לעצמי כנקודה צהובה על המפה. הבחירה בפלורידה כנקודת פתיחה לטיול היתה בגלל שיקולים של מזג אוויר. אנחנו לא מתים על מעילים וכפפות. פלורידה היא אחת המדינות היחידות בארה"ב (גם הוואי) שבה מזג האוויר דומה לטרופי - דווקא החורף (ינואר, פברואר) הוא הכי נעים. מזג האוויר אידיאלי, השמש אמורה לזרוח כל יום אבל לא לטגן, כמעט ללא משקעים, ההוריקנים מחכים לקיץ, וזו העונה האידיאלית לטיולים רגליים וספורט ימי. חוץ מהימים הראשונים במיאמי שהתאימו את עצמם למצב הרוח שלנו והיו סגריריים עד מפחידים, הבחירה התבררה כנכונה – עברנו לחולצות טריקו וסנדלים, ושלפנו את משקפי השמש.
עם קבלת הקרוואן החדש, עלינו על כביש Tamiami (שחלקים שלו מוגדרים ככביש נופי), החוצה את איזור הביצות בדרום המדינה. לאורך הכביש אינסוף מקומות שניתן לעצור ולראות את שלל ציפורי המים, התנינים וצבי המים שהם האוכלוסיה העיקרית של איזור הביצות. הפארק המפורסם ביותר באיזור הוא הפארק הלאומי אברגליידז (Everglades National Park), אבל באיזור קיימים עוד כמה פארקים יפהפיים. הם אמנם לא מוגדרים כפארקים לאומיים, אך אנחנו מצאנו אותם מענינים לא פחות.
בפארק המדינה קולייר סמינול (Collier Seminole State Park), הזמנו מקומות חניה לקרוואן לשלוש לילות (דרך אתר אינטרנט יעיל להפליא הנותן פרוט של כל ה-State parks בכל מדינה, כולל תמונות על הייחודי בכל פארק, אפשרויות הפעילות, שבילי הליכה ברגל, רכיבה על אופניים, השכרת קאנו וכו' והאם יש חלקות פנויות לפי תאריכים ספציפיים). זו היתה הפגישה הראשונה שלנו עם צורת הלינה שקראנו עליה רבות פה באתר – הקמפגראונד. לפני הכל, היינו המומים מזה שהקרוואן שלנו שחשבנו שהוא בערך הכי גדול בעולם (30 feet), הוא בעצם קרוואן בינוני למדי, שלא לומר פַספוּס, לעומת המפלצות שהקיפו אותנו. האמריקאים, כמו הדימוי שלהם, אוהבים הכל גדול, מפואר ונוצץ. וככה גם נראים הקרוואנים שלהם. הדגם הכי נפוץ זה אוטובוס ענק (גבוה, רחב, וארוך ממה שאנחנו מכירים), עם שתי תוספות סלייד אאוט מתרחבות, גגון נפתח ענק ההופך לאוהל רשת, משטח פלסטיק דמוי דשא פרוס בכניסה לקרוואן, צלחת קליטת לווין ממוקמת בעזרת רגליות מיוחדות, ושיא השיאים – מנורות צבעוניות ובובות מצויצות תלויות לאורך הקרוואן, ולפעמים גם שלט מואר עם שם בעלי הבית או סתם פלמינגו\עץ דקל\מיקי מאוס זוהר...הטלוויזיות וכורסאות ה-American Comfort שניבטו אלינו מפנים הקרוואן, לא הותירו מקום לספק – סגפנים, אין פה בחבורה.
אחרי שאני והבנות חזרנו משתאות מהסיבוב בין שכנינו, לקחנו את המפות שקיבלנו בכניסה לפארק והתחלנו לארגן את התוכניות שלנו ליומיים-שלושה הקרובים. בשטח הקמפגראונד עצמו היה שביל הליכה קצר ונחמד בין צמחיה טרופית סבוכה שהבנות נהנו למצא בו צמחים שהן מכירות מהארץ ובעיקר כאלה שהן לא. בתחנת הריינג'רים בכניסה לפארק שכרנו סירות קאנו וירדנו למימי הנהר (Blackwater River) מצויידים בהבטחות הריינג'רים שהתנינים באיזור כבר שבעים מזמן. ליתר ביטחון ציידו אותנו במשרוקיות, דבר שהפך מיד לבדיחת היום אצלנו ("אם תנין גדול מתקרב, שרוק מיד, כדי שהחבר שלו ידע לאיזה כיוון להגיע מהר"). על עניין הקואורדינציה שהיינו צריכים לרכוש כדי להצליח להתקדם במורד הזרם ולא רק לעבור מגדה לגדה, נדלג (מפאת כבודם של בני המשפחה. במיוחד אלה ששמם מתחיל ב-ג'). בכל אופן, החתירה השלווה, בין עצי המנגרובים, כשציפורי מים רבות ממשיכות בפעילותן סביב כאילו שאנחנו לא שם, היתה חוויה כיפית לכולנו. אלה ששמם מתחיל ב-ג' טוענים כי עברו מתקפת עכבישים מפחידה כאשר נתקעו (באיזו פעם?) באחד העצים המנגרוביים. האחרים, ששמם אינו מתחיל בג' – טוענים כי זהו סיפור כיסוי לבילבול הכיוונים הכללי שתופס את ג' בכל פעם שהיא מחזיקה את הדבר הזה שקוראים לו משוט.
לאחר שהחזרנו את הסירות ואת משרוקיות ההצלה לריינג'רים, הלכנו בעקבות הריח לכיוון הקרוואן. אלא שאבוי, הריח המדהים, של ברביקיו עשיר, מסתבר שלא עלה מכיוון הקרוואן הספציפי שלנו, אלא מכיוון שאר הקרוואנים בסביבה (אל דאגה. אנחנו יצורים תבוניים שלומדים מהר. הסקת המסקנות נעשתה, והדבר הראשון שעשינו אחרי הימים ששהינו בפארק, היה לנסוע לחנות הקרובה ולקנות סטייקים, רוטב סויה, שום ודבש. שיהיה. תפוחי אדמה במדורה זה יופי ואולי אפילו טופי, אבל סטייק טוב, או לפחות שוקי עוף עשויים כהלכה – זה ללא ספק יופי וטופי גם יחד. במיוחד כשזה לא רק אצל השכנים).
למחרת נסענו מרחק 4-5 מייל לתחילתו של שביל הליכה שהומלץ על ידי הריינג'רים (Big Cypress Bend). ההמלצה התבררה כמוצלחת ביותר, שביל ההליכה המקסים בין הביצות, הוביל לבריכה רדודה שהיתה מקום קינון של אנפות ומגלנים, ומרבץ של תנינים רבים. על אחת התנינות 'השתזפו' כמה תנינונים (תנין תינוק), ולצידה רבצו עוד עשרות, כנראה מאותה השרצה. הדיסוננס בין המראה המפחיד והקר של התנינה האימתנית ובין תפקודה כאמא שהתנינים "מתרפקים" עליה, היה בולט אפילו לניר הקטנה. היא סיכמה את העניין במשפט: "טוב, היא בטח תטרוף אותם אחר כך". לקראת סיום המסלול הבנות הבחינו ברישרוש בין השרכים העבותים, ואכן, בסבך התגלה זנב מפואר ומפוספס שהיה מחובר, מסתבר, לחיה מתוקה להפליא. התפתח ויכוח זואולוגי - האם מדובר בדביבון או בראקון, ויכוח שהוכרע עם חזרתנו לקרוואן ושליפתו של הספר 'העולם המופלא של בעלי החיים' של תמר. אז מסתבר שראינו ראקון.
ואגב הראקון, אחרי ארוחת הערב בקמפגראונד השארנו (אופייני לנו) את כל הכלים והשאריות בחוץ (לאחר כך), ונכנסנו לקרוואן לנסות ליצור קשר עם העולם החיצון דרך המחשב. לקראת חשיכה שמעתי רחשים מוזרים סמוך לקרוואן. יצאתי החוצה וגיליתי לתדהמתי משפחה של ראקונים זוללת את שאריות האוכל שהשארנו בחוץ (טוב שמישהו אהב את האורז שלי). לשמחת הבנות לא היה גבול, וארז ואני התבוננו בתמונה מהצד ולא הפסקנו לחייך.
למחרת עזבנו את הקמפגראונד ונסענו מזרחה לכיוון הכניסה הצפונית של פארק האברגליידז (Shark Valley). האיזור הזה של הפארק מציע למבקרים בו מסלול שאורכו 24 ק"מ העובר בין ביצות שורצות תנינים והמון ציפורי מים שאיכשהו לא אכפת להן להעביר את החיים לצד היצורים המפחידים האלה. התלבטנו בין הליכה רגלית של חלק מהמסלול או שכירת אופניים. החלטנו על שכירת אופניים, אך חיכתה לנו הפתעה רעה (מספר 1) – לא הסכימו להשכיר לנו כסא לתינוק (לניר. כי היא גדולה מדי), וגם לא הסכימו להשכיר לה אופני ילדים (כי היא קטנה מדי). המבט הקשוח של האחראי על המקום הבהיר לנו שאין פה שום מקום לויכוחים ו\או לפתרונות יצירתיים. ארז נשאר עם ניר ואני והבנות יצאנו לדרך. בהתחלה עוד התרגשנו מכל תנין שנקרא בדרכנו, אבל אט אט הבנות נרגעו (קוראים לזה אדפטציה), וחלפנו על פני ה'צמיגים המפחידים' אפילו בלי להניד עפעף. לקראת אמצע הדרך נכונה לנו התמודדות לא צפויה. תנין ענק החליט לצאת מהביצה וחסם את כל רוחב השביל. התגובה הטבעית שלנו היתה השתפנות (באנגלית, אגב, זה chicken), זאת אומרת עצירה במרחק בטוח, עם מוכנות תאורטית ל'אחורה פנה קדימה ברח'. רוכבי אופניים נוספים נעמדו. חלק בפלצות, חלק בחיוך אובד עצות...הבעיה נפתרה כשהתנין החליט באיזה שהוא שלב להמשיך לביצה בצד השני של השביל. ובא לציון גואל.
החלק השני של המסלול כבר היה פחות 'דרמטי'. מה שכן היה 'דרמטי', היה התשלום שהתברר שהיינו צריכים לשלם עבור התענוג. מ-6$ לאופניים, זה התברר כ-6$ לשעה, כולל שעת ההפסקה שעשינו במגדל התצפית, זה הגיע איכשהו ל-60$. כבר הצטערנו שלא קנינו כמה זוגות אופניים פשוטות שאפשר להשאיר מתנה למישהו בסוף הטיול. אולי עוד נעשה את זה.
את הלילה העברנו בקמפגראונד הציורי בכניסה המזרחית של הפארק (Flamingo Campground). כיף להתעורר לקולות ציפורים. בכלל אחד הדברים שאנחנו אוהבים בקרוואן זה ההתעוררות בבוקר ישר בלב הטבע. ארוחת בוקר כיפית על שולחן הפיקניק הצמוד לקרוואן (גאיה אחראית על הסלט עם שמן זית, ארז על הביצים, ואני על הטוסטים. עניני קורנפלקס זה באחריות תמר. ניר אחראית לבלגאן. היא עושה את זה מצויין), ויאללה לדרך.
בחרנו במסלולים הקלאסיים שמציע הפארק: Anhinga Trail - מסלול קצר עמוס מטיילים ומצלמות מתקתקות לאורך בתי הגידול של המון תנינים, צבי ים, אנפות, קורמורנים ואנהינגות (דומות מאד לקורמורנים רק עם צוואר וזנב ארוכים יותר), ו-Gumbo-Limbu Trail, שמיוחד יותר בצמחיה הטרופית דמויית הג'ונגל שהוא עובר בתוכה. לקראת השקיעה החלטנו להפרד מהאיזור בחוויה התיירותית שראינו פרסומות רבות לה לאורך כל הדרך – שייט ברחפת.
הרחפת באיזור הזה, נועדה לאפשר תנועה בביצות הרדודות העמוסות בצמחי מים (יקינטונים, שושנות מים), עשב ביצות (swampgrass) ושורשי עצים יחודיים לאיזור (עצים מנגרוביים, ו'תפוח עץ אינדיאני'). מנוע של סירה רגילה היה מסתבך ונתקע פה תוך כמה דקות. גחון הרחפת חלק לגמרי, והמנוע האימתני מורכב כולו מחוץ למים. הנהג הניע, הרעש החריש אזניים, ונדמה היה שהרכב מחליק ללא שום שליטה, אך מהר מאד התברר שבכל זאת הנהג יודע מה הוא עושה...כשיצאנו לאיזור הפתוח יותר של הביצות נותר רק לפרוס ידיים – החוויה היתה של ריחוף מהיר נוגע/לא נוגע, כמו טיסה נמוכה על 'דשא הביצות'. מדהים. בהמשך התברר שהנהג לא רק יודע לשלוט ברחפת, אלה שהוא גם קרוב משפחה של שלמה המלך או ד"ר דוליטל. הוא עצר את הרחפת והפיק פרץ שריקות וקולות מוזרים – ותוך שניות הגיעו לרחפת ציפורים שחורות מתוקות ונחתו לו על הכתף. משם הוא המשיך לאיזור רדוד יותר, והפעם למשמע קריאותיו הגיע לקראתנו תנין אימתני בפוזה מסרטי אימה – רק שתי עיניו בולטות מחוץ למים...צבעי השקיעה כבר צבעו את השמיים בסגול וורוד, שהיו רקע מדהים למטס האנפות ועוד ציפורים שהמדריך ציין את שמן אבל איכשהו לא איכסנתי אותן. מה שלא ילך לאיבוד לעולם זה התמונות והתחושה הנפלאה.
נסענו לכיוון אברגליידז סיטי. נשארנו ללון ב-WallMart (רשת הענק האמריקאית שמקדמת בברכה חניה של קרוואנים בשטח החניה שלה). לא ממש רומנטי. אבל הכי נוח שהצלחנו למצא כדי להתחיל מחר עם שחר את הנסיעה לכיוון איי ה-Key's של דרום פלורידה.
אחרי איזור האברגליידז (Everglades) החלטנו לרדת לאיזור איי הקיז. מדובר בשרשרת איים הנמצאת בדרום פלורידה, כשהדרומי בהם נמצא 90 מייל מהשכנה הבעייתית קובה. האיים עטויי דקלי הקוקוס ועצי המנגרוביים, מחוברים בניהם וליבשת בכביש שאורכו מעל 100 מייל, שחלקים ממנו הם גשרים ציוריים העוברים מעל האוקיאנוס. האיזור כולו משמש מוקד משיכה לנופשים אמריקאים ולתיירים במשך כל השנה, ובמיוחד לחובבי ספורט ימי (צלילה, גלישה, אופנועי מים וכו').
האי הגדול הראשון בשרשרת, שבו הזמנו 3 לילות לינה, היה Key largo (האי "המאורך", על שום צורתו). הקמפגראונד היה ממוקם בפארק המדינה היפה John Pennekamp Coral Reef State Park. הפארק הוא נקודת המוצא לטיולי שייט בסירה עם קרקעית זכוכית, לטיולי צלילה מודרכים בשונית האלמוגים ולסיורים מודרכים באקווריום הלימודי שיש במקום. מטעמי תקציב, הסתפקנו בחוויה ה"יבשה" של צפייה באקווריום הלימודי. הבנות נהנו מאד, במיוחד מהכרישים, אבל אפילו הן שמו לב לעובדה שאוכלוסיית דגי הים האדום שלנו, הרבה יותר ססגונית ומעניינת. חוויה מענינת היתה לראות ילדי בית ספר מקומי מגיעים לפארק לסיור לימודי. הילדים צעדו בשורה מאורגנת למופת, בתלבושת אחידה, והיו שקטים באופן מוזר (לא התאים לי לדימוי האמריקאי). זה הזכיר לי שלקחנו איתנו חלק נכבד מספרי הלימוד של גאיה ותמר, והמחנכות (כיפאק הי לרוחלה ולנגה!) שלהן עזרו לי לגבש תוכנית לימודים "ביתית". היו לי כוונות שבמהלך הטיול גם נשלים את החומר שבינתיים הכיתה לומדת, וגם שהבנות תפתחנה אחריות לעניין ותלמדנה לחלק את הזמן שמוקדש לעניין באופן עצמאי. עכשיו עם כל הכחול היפה של האוקיאנוס, השמש המלטפת והסנאים, זה נראה לי פתאום קצת יומרני... התגובה של הבנות כשהעלתי את האפשרות שנחזור לקרוואן ללמוד קצת, הבהירה לי שקליל וחביב זה כנראה לא יהיה...החלטתי בשליפה של רגע על שיטת "הגזר המותנה" (בטח יש לזה שם יותר דידקטי): מי שגומר 5 עמודים בחוברת חשבון, הולך עם אבא לדוג. זה באמת היה גזר שמן, וזה עבד (אבל לא ככה חלמתי שזה יהיה...).
בערב הבערנו מדורה, ארז הכין סטייקים ורגלי עוף על האש (זאת תמיד ארוחת הערב המועדפת על הבנות), וקינחנו בקינוח האולטימטיבי – מרשמלו על האש.
למחרת, בדרכנו לאי Big Pine Key עברנו דרך הגשר היפה שאורכו 7 מייל (והעונה לשם ה"מקורי" Seven Miles Bridge). עצרנו לצד הדרך ועשינו מסלול הליכה המקביל לגשר, שעובר על הגשר הישן שהיה קיים לפני הקמת החדש, ושהוקם על ידי המשקיע, המיליונר, ואחד האנשים ש"שמו את פלורידה על המפה" – הנרי פלגלר. הבנות לא בדיוק התרשמו מפתיתי ההסטוריה האמריקאית, אבל מאד התרשמו מההליכה על הגשר הארוך, מתחת לשקנאים ושחפים רבים מעל, ויאכטות מדהימות מתחת.
הסיבה שנסענו ל-Big Pine Key היא שקראנו כי יש בו שמורה (National Key Deer Refuge) לשימור והצלת זן מסויים של צבי שכנראה שרד רק באי המקומי (בתקופה שאי, היה אי, זאת אומרת, תלוי בתנועת אוניות לצורך מגע עם שאר העולם). במרכז ההסברה למדנו שמדובר בצבי קטנטן, גודלו ככלב, עם זנב בעל פס לבן. בחרנו מתוך ההיצע בשתי אפשרויות לצפות בו – אחת, במסלול הליכה של כ-2 מייל בסבך העצים בשמורה, והשניה, במאגר המים המתוקים היחיד באי, שאליו מתקבצות הרבה חיות, במיוחד עם שחר ולקראת ערב (The Blue Hole).
המסלול הראשון היה נחמד מאד מבחינת הצמחיה, אבל לא נראה היה ששום צבי, או אפילו צביקוש מתכוון להראות בסביבה. בבריכת החור הכחול ראינו מקבץ מרשים של תנינים, צבי מים ועופות מים, אבל שוב – לא זנב, ולא זנבנב צבי. טוב. כבר חשבנו שהצבי היחיד שנראה הוא הצבי שראינו (מפוחלץ) במרכז ההסברה, אלא שבדרך חזרה, טעינו באיתור הכביש הראשי, נכנסו לאחד מהרחובות הצדדיים באיזור, והנה שם, בין חצרות הבתים, יצא לקראתנו, צבי ביישן, ונעלם כהרף עין. לא בדיוק מפגש בלתי אמצעי בטבע, אבל יותר טוב מכלום...
היום הבא הוקדש, בהשפעת צבעי הטורקיז שמקיפים אותנו, לציפה כללית. אני צפתי על כנפי הדמיון (עם הספר הנסיך קספיאן), והבנות וארז צפו בבריכה. לקראת חשיכה תפסה אותנו לא מוכנים מתקפת יתושים (הם לא היו אמורים להיות באיזור האברגליידז?). התבצרנו לנו בקרוואן, חמושים במזגן, פופקורן, והסרט "מסביב לעולם ב-80 יום". לא בדיוק קמפינג נטוראליסטי, אבל חייבים להודות שנהננו מאד.
לא הצלחנו לארגן לנו לילה נוסף באותו קמפגראונד, לכן נאלצנו לנוע דרומה. העובדה שיש לנו חיבור סלולרי לאינטרנט, עושה לפעמים את החיים לקלים יותר, במיוחד בכל מה שנוגע ללוגיסטיקה של תכנון מקומות לינה. האתר המומלץ של פארקי המדינה שכבר הזכרתי בעבר, איפשר לי תוך דקות לדעת האם יש מקום חניה שמתאים לגודל הקרוואן שלנו בפארק שסמוך למיקומנו. גילינו שבפארק המדינה שקראנו שהוא יפהפה, Bahia Honda, אין מקומות פנויים, אך בפארק המדינה הסמוך לו - Curry Hammock - הצלחנו לשריין יומיים רצופים. הפארק התגלה כפנינה. הוא אמנם קטנטן ובסיסי (לדעתי פחות מ-20 מקומות לינה), אבל ממוקם ממש על חוף הים, כשלמעשה לכל חלקת קרוואנים גישה ישירה לחוף. החוף, כמו הדימוי של חופי הקאריביים הסמוכים – חול לבן נקי, מים בכחול טורקיז, המון צדפים, עצי קוקוס ועצים מנגרוביים ציוריים.
הבנות כמובן חגגו. בתור "בנות העמק" המשיכה שלהן לים כל פעם מדהימה אותי מחדש. אולי בגלגול הקודם הן היו בנות ים סמוך לאיים המלדיביים. היו תוכנית ללכת לראות מכון שחוקר ומטפל בדולפינים שנפגעו בים, אבל תוכניות, כבר הבנו, נועדו כדי שאפשר יהיה להחליף אותן. במקום התוכניות המקוריות היינו עסוקים בבניית ארמונות בחול, עריכת תערוכות צדפים, ותחרויות ריצה על החוף. אוי החיים קשים.
את היום האחרון באיזור החלטנו להקדיש ל-Key West - האי האחרון בשרשרת האיים, והמתוייר ביותר מביניהם. חששנו מעט מהכניסה עם הקרוואן לאי, כי זכרנו את סיפוריהן של משפחת קימחי ומשפחת שהרבני (הנה הזדמנות להגיד להם תודה גדולה. וגם למשפחות המקסימות שפגשנו – משפחת יהלום המיתולוגית, ומשפחת גלעד עם התאומים המדליקים נטע ואיתמר). גם הצצה במפה רמזה כי הרחובות באי צרים מאד. להפתעתנו, לא היה קושי להכנס ממש עד סמוך ללב האי, ואפילו מצאנו תוך כמה דקות חניה, סמוך לבית ספר. חסרי בטחון (מה, ככה מצאנו חניה, בכזאת קלות?), שאלנו (שאלות קיטבג, קוראים לזה בעברית מדוברת) את השומר של בית הספר, וגם את השכנים בצד השני של הרחוב אם זה בסדר להשאיר כך את הקרוואן עד לשעות הלילה, ורק כשנעננו בחיוב, העזנו לארוז קצת תפוחי עץ, בקבוקי מים ועגבניות (1$ each!), ולצאת לתור את האי רגלית. האי אכן הצדיק את המוניטין שיצא לו. הוא פנינה מתוקה, גם מבחינה ארכיטקטונית, ובעיקר מבחינת האווירה הנעימה השוררת בו. בתי הקפה עמוסים, האנשים מחייכים ונכונים לעזור, ורוח נעימה ליטפה אותנו והפכה את מגע השמש למסאג' נעים.
Duval Sreet, הרחוב הראשי, הוא רחוב עמוס חנויות מזכרות, גלריות, מסעדות ובתי קפה. יש נתיב אחד צר לכל כיוון תנועה. בין שאר כלי הרכב הרגילים ניתן לראות גם "ריקשה" מקומית – אופניים הגוררות עגלה ציורית עם מקום ישיבה לשני אמריקאים (או שלושה ישראלים... סתאאאאם...). אופניים כאלה תופסים למעשה את כל רוחב הכביש, ומכתיבים את קצב התנועה...בהרבה מקומות אחרים (תל אביב למשל...?), לא קשה לדמיין את עוצמת הציפצופים והעצבים ש"פקק" כזה היה מייצר, אבל פה, לא ציפצוף, ולא עצבים, כולם נשרכים בשיירה מחוייכת, חלק פותחים את החלונות ומגבירים את הווליום, חלק מתופפים על דלת המכונית... פשוט חגיגה!
ברחוב Duval 1316 ממוקם מבנה לא גדול, שנקרא מוזיאון הפרפרים. כשמטיילים עם שלוש בנות (טוב נו, וגם אמא), כנראה שאתר כזה (כמו גם למשל מוזיאון הפיות), הופך לאתר חובה. אז זה לא בדיוק מוזיאון במובן הדידקטי של המילה, ואין פה תצוגות רחבות יריעה ומרחיבות אופקים, אבל, בחממה יפהפיה, עם גינון מוקפד, יכולים להסתובב בין אלפי פרפרים מדהימים, שלפעמים נוחתים עליך בלי משים, וממשיכים לפרפר הלאה...הריח במקום משכר (בגלל שלל הפרחים האקזוטיים), והושקעה מחשבה בתכנון כל פרט ופרט. המקום קטנטן (מסלול ההליכה בחממה לא ארוך יותר מ-30 מטר), אבל הבנות לא שבעו מהגוונים והגודל של הפרפרים שאפפו אותנו, ושניתן היה להביט בהם ובפעילותם ממרחק אפס. בקצה החממה נכונה לנו הפתעה (אולי בזכותה אפשר בכל זאת לקרוא למקום מוזיאון): מעבדה קטנה שבה מרבים את הפרפרים באופן מבוקר. על אינקובטורים שקופים תלויים עם תאריכים בסדר רץ, גלמים של פרפרים מזנים שונים, בשלבי התגלמות שונים, ולמעשה כל כשעה בוקע פרפר חדש לאוויר העולם (אויר החממה, ליתר דיוק). היציאה, מלכודת תיירים, עוברת דרך חנות מזכרות חיננית (ויקרה להחריד כמובן), שמשלבת מכירת עבודות זכוכית יוקרתיות (בסגנון ארט נובו), ושלל פיצ'עפקעס חמודים – כשהנושא המשותף הוא כמובן - לא טעיתם – פרפרים.
לקראת 4:00, אחרי הפוגה קלה באחת המסעדות המקומיות, התחלנו לשים פעמינו לכיוון החוף הדרומי. בחוף הדרומי מתקיימות כל ערב "חגיגות השקיעה" המפורסמות של Key West. לא כל חגיגה תיירותית "עושה לנו את זה", אבל במקרה הזה, נראה היה שאין מקום לאכזבה - מה כבר יכול להיות רע בחגיגה שמוקדשת לדבר כל כך יפה ופוטוגני? אז הנה מצורף מתכון עם סיכויי הצלחה כמעט ודאיים, למסיבה/פסטיבל עם גוון "בינלאומי":
• 5 אומני ג'אגלינג – חוטים כתומים זוהרים, אש ותמרות עשן (רצוי שלפחות אחת מהאומנים תהיה יפהפיה בבגד ים מינימלי).
• 2 אמנים עוטי מסכות גרוטסקיות וניצבים כפסלים, שמדי כמה דקות מבהילים את הילדים כשהם מתחילים פתאום לנוע.
• 1 אמן הימלטות בסגנון הודיני, עם כמה מטרים של שלשלאות ברזל, מנעולים אימתניים וכלוב מתכת מפחיד.
• 2 בולעי חרבות, שגם עושים בין לבין פרצופים מצחיקים לקהל.
• 1 מטיף מוזר (בלהט בוער. רצוי בנושא עידן חדש ו/או חייזרים ו/או מהות החיים).
• מעגל מתופפי בטוקדה.
• 1 רוכב חד אופן, גמיש, מתפרק (כאילו שניתן להשיג חלקי חילוף), עם הרבה (יותר מדי) תעוזה.
• 2 סטנדאפיסטים (הבדיחות מתחילות בדרך כלל ב:" מקסיקני, כושי ויאנקי טסו יחד במטוס...". נשמע מוכר? אם לא, החלף מקסיקני בערבי, כושי בתאילנדי, ויאנקי ביהודי).
• 1 עד 2 ציירי קריקטורות מהירות (רצוי חובשי בארטים).
• דוכני מכירה ססגוניים של עבודות יד וסתם פיצ'עפקעס (עיין ערך הטיילת באילת).
והמופע המרכזי (השחקנים הראשיים, כוכבי העל הותיקים: אדון ים כחול וגברת שמש כתום-זהוב): השקיעה.
המלצה 1 - Periwinkle Park - קמפגראונד מקסים, ממוקם בלב ליבו של האי סניבל במערב פלורידה. מלא בצמחיה טרופית, בערך 800 מטר מחוף הים, שרותי כביסה,דואר, מילוי פרופאן, וכמובן חיבור מלא. פינת חי מתוקה, ובעיקר אווירה מקסימה של חופשה כללית.
המלצה 2 - מדריך צלילה, שנירקול ושחיה עם מנטי (Manatee) בנהר הומוססה (Homosassa River). חברה בשם: Air Tank Divers. על כביש 19 מעט דרומית ל-Homosassa Springs Wildlife State Park. השרות שלהם היה מכל הלב ועם הרבה סבלנות (וזה לא פשוט עם שלושה ילדים מתלהבים...).
• מוזיאון הגילויים והמדע בפורט לודרדייל (Museum of discovery and science) - ביום ראשון פתוח מהשעה 12 בשאר הימים מ-10. אם אתם עם ילדים בפורט לודרדייל, זה המקום להעביר כמה שעות ממוזגות בלי להתאמץ. אם יש לכם מנוי לאגודת הידידים במוזיאון המדע בחיפה, תוכלו להיכנס בחינם.
• קנו מכשירי קשר - גם אם יש לכם טלפון נייד. זה מאד נוח כשהמשפחה מתפצלת לשני מקומות שונים, גם אם אתם זוג שמטייל. השתמשנו בהם בפארקים של דיסני, בקניונים ואפילו בתוך וולמארט.
• הקיי'ס KEYS - זה מקום שמיועד בעיקר לזוגות ובעיקר לחבר'ה צעירים שמחפשים בילויים שונים (בעיקר קיי ווסט). אין מה לעשות שם עם ילדים, רוב החופים שם לא מיועדים לרחצה ואלה שכן, חלקם עדיין הרוסים.
• מיאמי סיקווריום (Miami Seaquarium) - הופעות של דולפינים, אריות ים, פליפר הדולפין, לוויתן קטלן ועוד. המלצה שלנו: לקחת את תוכנית המופעים ולהתקדם על פי שעות המופעים, בצורה כזאת רואים הכול ולא מפספסים כלום.
• העיר נייפלס (Naples) - עיר מקסימה ביופייה. אם אתם בדרך מהאברגליידס צפונה בסוף כביש 41 נמצאת נייפלס. העיר יפה מאד, תקדישו חצי יום לטייל בה ולרומנטיים שבכם אפילו יותר.
• Club Naples RV Resort - קמפ מקסים בנייפלס - יש בו בריכת שחיה, מיני גולף וחדר כביסה גדול. הקמפ יפה מטופח ונקי.
• אנדרטת השואה במיאמי ביץ' (The Holocaust Memorial) - אם אתם מיאמי ביץ' והסביבה תעברו לראות את האנדרטה לזכר השואה. האנדרטה הוקמה ב - 1990 והיא לדעתנו מקום שחובה לראות אותו, מיצג מצמרר.
• מרכז החלל קנדי - Kennedy space center - הכרטיסים בתוקף ליומיים. מגיעים דרך Titusville בכביש 405, יום עמוס וגדוש. כאשר מטיילים עם ילדים ורוצים לראות הכל צריך בשביל זה יומיים. אם מוותרים על היכל התהילה (ואפשר לוותר, כי כל החוויות והמתקנים נמצאים בהמשך במוזיאון המדע בפורט לודרדייל וזה חסכון כספי) אזי אפשר להספיק הכול ביום אחד. אין ספק שזו חוויה מיוחדת ומרשימה.
• Merritt Island National Wildlife Refuge - פתוח כל יום מ-8 בבוקר עד לשקיעה, בשבת וראשון מתשע. מרכז המבקרים נסגר בארבע וחצי ומאפריל עד אוקטובר סגור בימי ראשון. הכניסה חופשית. מסלולי הליכה ונסיעה. חוף ים, תצפית על פרות הים של פלורידה, רואים בעיקר עופות מים וציפורים.
• אם אתם עם קרוואן ומחפשים מקום ליד מרכז החלל, הקמפ Koa Kennedy Space center נמצא במרחק של כמעט חצי שעה, הוא לא הכי קרוב אבל היו בו פעילויות כמו רכיבה על סוסים והכנת מרשמלו על האש.
• אוכל כשר - אנחנו לא שומרי כשרות, אבל מי שכן שומר יכול למצוא המון אוכל כשר ברשת Publix שכאן בפלורידה יש בכל פינה. כמעט כל המוצרים שלהם (המותג שלהם) כשרים. קנינו אפילו גבינה כשרה לפסח.
• בקרו בסט.פטרסבורג, היינו שם יום אחד ונהנינו מאד ממוזיאון סלבדור דאלי (Dali Museum St.Petersburg).
• אם אתם עם ילדים בסט.פטרסבורג, תגיעו למוזיאון Great Explorations וכמובן פארק פורט דה סוטו.
לכתבה על פלורידה
למכתבי מטיילים בדרום מזרח ארה"ב
למסלול בפלורידה
